אמהות יחידניות מבחירה – סוגיית היעדר האב (חלק א')
אמהות יחידניות מבחירה, המביאות לעולם ילד באמצעות תרומת זרע, מתמודדות עם סוגיית העדר האב. בדרך כלל, הסוגיה מלווה אותן כבר משלב ההתלבטות לגבי ההחלטה, וכמובן לאחר הולדת הילד ובזמן גידולו. בטור זה ובטור שאחריו, אנסה להתייחס לסוגיה מורכבת זו דרך ראי הפסיכולוגיה, באמצעות כמה בדיקות:
העמדות והתפיסות של האם
גישתה של האם בנוגע לנושא זה ובנוגע ליחידה המשפחתית שהיא יוצרת משמעותיות מאוד. השאלות שחשוב לשאול הן: איך את, כאם יחידנית, מתמודדת בתוכך עם העדר האב? מה אמרת לעצמך על החלטתך? איך את תופסת את אמהותך כיחידנית? ואיך את תופסת את היחידה המשפחתית שהקמת? האם נדמה לך שמשפחתך היא משפחה "חסרה" או דווקא "שלמה" כפי שהיא?
העמדות הפנימיות של האם כלפי נושאים אלו יכתיבו את האופן שבו היא עצמה תתייחס להעדר זה בחייה, וכן את האופן שבו תוכל לענות בעתיד לילד על שאלות.
האם כמכילה בתוכה גם חלקים של דמות אב
רצוי לחשוב מה האפשרות שגם ללא קיום פיזי נוכח של האב במציאות עדיין הפונקציה של האב תתמלא במשפחה זו. וברובד יותר עמוק, האם את יכולה להכיל בתוכך גם חלקים וייצוגים פנימיים של "דמות אב" (בנוסף לחלקי דמות האם)?
בהקשר לסוגיה של תרומת זרע, יש הבדל בין "האב המוליד" ( או הביולוגי), הלא הוא התורם, לבין "האב הפסיכולוגי" – זה שמגדל את הילד במציאות האמיתית והנפשית, כאשר הטענה שאעלה היא ש"האב הפסיכולוגי" יכול להיות גם האם.
אמהות רבות לא מכנות את התורם כלל כ"אב" אלא כ"תורם זרע" בלבד, אדם שהעביר למעשה מטען גנטי לילדיהם אך אינו אמור למלא שום פונקציה של אב.
הקונפליקט האדיפאלי
פרויד, אבי הפסיכואנליזה, התייחס לתסביך אדיפוס שמתקיים במשולש אם-אב-ילד. כאן נשאלת השאלה כיצד יפתר תסביך אדיפוס כאשר המשולש לא קיים?
למעשה, ע"פ פרויד, "פתרון" מוצלח של תסביך אדיפוס הוא זה שבו הילד מבין שהתשוקה לאם אסורה עליו ושאימו היא מושא התשוקה של אביו. כתוצאה מכך נוצרת נפרדות כלשהי מהאם לעומת הזדהות עם האב. במשפחה היחידנית, "הפתרון" לזה יכול להתאפשר אם אמהות יחידניות ימצאו מעין "מושא תשוקה" אחר שיחלץ אותן מהיבלעות כל כולן רק בדיאדה של אם –ילד (ישות של שניים, שני יחידים או פרטים המוגדרים כצמד), היבלעות שעלולה לאיים פסיכולוגית על הילד. מושא תשוקה זה יכול להיות קונקרטי, כמו בן זוג אחר, או משהו נוסף שאליו הן מפנות "תשוקה" כמו: קריירה, עיסוקים נוספים, אנשים אחרים ועוד.
אולם- לדעתי, יותר מעניינת האמירה ש"מושא התשוקה" יכול להיות גם תוך נפשי ולא קונקרטי כלל. כלומר, מדובר על עצם ההכרה של האם שלמרות הולדת הילד עדיין יש דברים שהוא אינו יכול למלא. או אז היא תחוש ותחפש סיפוקים נוספים למאווייה, בתוכה או במציאות חייה, שאינם קשורים רק לילד. "פתרון" זה יאפשר לילד להתפתח באופן בריא יותר מבחינה פסיכולוגית.
תיאורית יחסי אובייקט
ע"פ תאוריית "יחסי האובייקט", בכל אחד מאיתנו יש הפנמות וחלקים של "האובייקטים" ההוריים שלנו מילדות- של דמות האב שלנו וגם של דמות האם. כלומר, בתוך אותה אם יחידנית קיימים חלקי אובייקט, הפנמות והזדהויות, הן של אב והן של אם. לא מדובר על הפנמה של "תפקידים" של גבר ואישה בהכרח, אלא על הפנמה של דמויות וייצוגים פסיכולוגיים. מסיבה זו גם במשפחה שבה יש רק אמא יש אפשרות להעביר לילד ייצוג גם של דמות אב.
גם אם האם עצמה גדלה במשפחה שבה לא היה אב, או היה אב אך הוא נעדר רגשית, עדיין היא נושאת בתוכה ייצוגים קדומים של אב שהועברו לה גם כן- דרך אמה.
יונג
גם יונג מדבר על חלקים גבריים ונשיים הנמצאים בכל אחד מאיתנו. הוא מכנה אותם אנימה ואנימוס. האנימה- הוא החלק הנשי והאנימוס- החלק הגברי, כך שגם ע"פ המשגה יונגייאנית – האם יכולה לייצג את שני החלקים.
פסיכולוגית העצמי
היינץ קוהוט, תיאורטיקן ידוע מאבי "פסיכולוגית העצמי", מדבר על שתי פונקציות מרכזיות של ההורים: "מירורינג" (פונקצית "המראה"- היכולת לראות את הילד באמת ולשקף לו את עצמו, את תחושותיו ורגשותיו), ואידיאליזציה (היכולת להעריץ ולהאדיר את ההורה). פונקציות אלו חשובות להתפתחות תקינה של העצמי. קוהוט נטה לשייך את פונקציית "המירורינג" לאם ואת פונקציית האידיאליזציה לאב, אבל, הוא אינו עושה חלוקה מאד דיכוטומית, כך שניתן להסיק גם ע"פ תפיסתו שהאם יכולה להוות בשביל הילד דמות שממלאת גם צרכי "מירורינג" וגם צרכי אידיאליזציה.
פסיכולוגיה התפתחותית
מבחינת הפסיכולוגיה ההתפתחותית, יש תפיסות המדברות על חשיבות האב כמודל הזדהות עבור הילד/ה, מתוך הנחה שכך הוא לומד את תפקידי המין הגברי לעומת הנשי. למול המציאות, מוצאות עצמן האמהות היחידניות מקיימות לעיתים את תפקידי האב והאם גם יחד. כך שגם דרך ראייה זו ניתן להניח שהילד יכול ללמוד על תפקידים אלו ואלו.
לעתים, במשפחות אלו לא האם היא זו שמחזיקה את החלקים "הגבריים" והאבהיים. או משום שאינה מסוגלת, או משום שהיא נעזרת בדמויות אחרות קרובות. דמויות אלו יכולות להיות: סבא (אפילו סבתא), דוד, חונך, או מורה משמעותיים. גם אפשרויות אלו טובות לילד מבחינה פסיכולוגית.
בחלק הבא אתייחס לשאלות קונקרטיות במציאות, ובעיקר לשאלה כיצד ומה מספרים לילד אשר גדל במשפחה יחידנית.
