אמהות יחידניות מבחירה – סוגיית היעדר האב (חלק ב')
ההתמודדויות של האם היחידנית מבחירה – זו המביאה ילד לעולם באמצעות תרומת זרע, מול המציאות היומיומית, מכתיבות ויוצרות שאלות לגבי תורם הזרע והיעדר דמות האב.
השאלות מתחילות כבר בשלב בחירת התורם: כיצד לבחור אותו וכמה משקל יש לתת לגנטיקה? האם בכלל יש מקום לכנות תורם זרע אנונימי כ"אב"? עם הולדת הילד, השאלות ממשיכות: מתי, ואיך, לספר לילד על דרך הבאתו לעולם? כיצד ללמד אותו להגיב לשאלות הסביבה?
הבחירה בתורם
אופן הבחירה בתורם הזרע קשור לחשיבות שמייחסת לכך האם. יש המעוניינות שהוא יהיה דומה להן חיצונית, אולי כדי לחוש דמיון רב יותר לילד שיוולד, יש המעוניינות דווקא בשונות, לעיתים ממניעים גנטיים, לעיתים מאחרים. לכל אחת יש "פרמטרים" אחרים שחשובים לה, אולם רוב האמהות אומרות שבתחילת הדרך בחירת התורם נראתה להם מאוד משמעותית וככל שהתקדמו בתהליך, הן מצאו שהמשמעות פוחתת וההתרכזות הייתה בתהליך הכניסה להיריון וכל מה שכרוך בכך.
לעתים, העיסוק בתורם מתגבר דווקא בשליש האחרון של ההיריון, השליש בו האם עוסקת ב"תינוק הדמיוני"- זה שהיא מדמיינת שיוולד לה ובחיבור בינו לבין "האמיתי" (ע"פ הפסיכולוג דניאל סטרן). בתקופה זו יש מחשבות כיצד יראה הילד ואולי גם חששות בקשר לכך, משום שאז מתחדדת ההבנה לגבי העובדה שהצד השני אינו ידוע.
לרוב, כשנולד הילד, שוב פוחת העיסוק בכך, במקביל להתחברות ולהיקשרות לתינוק. השאלות צצות שוב כאשר האם מבינה שהילד כבר בשל באיזשהו אופן כדי להבין כיצד בא לעולם.
"אבא" או "תורם זרע"?
מבחינה סמנטית, יש הרואות בתורם הזרע את האב "המוליד" הביולוגי (לעומת "האב הפסיכולוגי"- זה המגדל ומטפל בילד), ויש שמעדיפות לומר לעצמן ולילד ש"אין אבא", שזהו "תורם"- אדם שתרם מטען גנטי. עדיין, כך או כך, לא מדובר על דמות אב קיימת ונוכחת כפי שמוכרת לנו באופן הכי פשוט.
איך ומה לספר לילד?
בין אם מנסחים זאת כך או אחרת, חשוב לא להציג דמות אב שנעלמה או נטשה. הידיעה ש-"אין אבא" (במובן הפסיכולוגי) מאפשרת להפחית מטענים רגשיים שנקשרים לדמות אב חסר, ויכולה לייצג לילד מציאות פשוטה יותר (ילדים רואים את המציאות כפי שאנחנו מציגים להם אותה!), שבה הוא גדל למשפחה כמו כל המשפחות אך- ללא אב.
חשוב לתת לילד את המידע שהוא מסוגל להכיל בהתאם לגילו. הסבר שונה יינתן לילד בן שנתיים ושלוש, לעומת ילד בן שמונה וכדומה. ככל שהילד גדל, הוא ידע להכיל יותר מידע ויותר פרטים.
אמרו לילד שהוא נוצר מאהבה ובא מאהבה. אהבת אימו. ידיעה זו תלווה אותו כל חייו, והיא זו שתתן לו את הבטחון הרגשי.
האופן שבו נאמרים הדברים הוא משמעותי. לא בהתנצלות, גמגום והדגשת החסר, אלא בהדגשת ה-"יש": יש אמא, יש משפחה (למשל סבא סבתא, דודים). מאוחר יותר כדאי לעבור להסבר על מה ש"אין".
מול הילדים הצעירים יותר כדאי להתחיל מההסברים על סוגי משפחות שונות, בליווי דוגמאות. כך הילד מבין שהמשפחה שלו היא אחת מיני רבות (רצוי להיעזר בספרות ילדים לשם כך). דרך הסברים אלו מועברת לו גם תפיסת עולם וערכים של קבלת האחר כפי שהוא, ללא שיפוטיות.
האמירות צריכות להיות פשוטות ובעיקר כנות. כך הילד ידע שאין כאן איזשהו "סוד" גדול, או "נעלם" לא פתור. כאשר הילד מבין שזהו המבנה של המשפחה שלו, הוא יקבל זאת בטבעיות ולא ירגיש תחושה של "חור שחור" בחייו או בעברו.
אם האם תהיה בטוחה באופן שבו היא מעבירה את המידע, הילד ירגיש בכך וזה גם מה שהוא ישדר לסביבה. אם תהיה הסתרה או בוש,ה הוא יפנים את המסר הזה ויעסוק בו במקום להיות הוא- בטבעיות.
"אמא, אני רוצה אבא"
יתכן מאד שבגילאים שונים ובדרכים שונות, תעלה תחושת החוסר. הילד יכול להגיע עם שאלות מהגן או בית הספר, ואולי גם הוא בעצמו יתהה על החלק בזהותו שאינו מוכר לו. זה יכול לקרות במיוחד בגיל ההתבגרות, שהוא גיל של חיפוש זהות.
חשוב שהאם לא תתכחש גם למקום הזה, ולא תתעלם מהשאלה שיכולה לעלות לגבי דמות אב, בעקבות רצונה ליצור קרקע בטוחה ורכה לילד. ההתמודדות האמהית היא דרך הכרה במשאלה זו, אולי גם בפנטזיה לחפש את התורם, אך הכרה בפנטזיה אין פירושה שיש להיענות לה! וזוהי נקודה משמעותית.
חלק מתהליך התבגרות זו ההכרה בכך שלא הכל מושלם: שהורינו אינם מושלמים, שהמציאות לעיתים כואבת ועוד. ילד עלול להיות אפילו מבוהל במידה והפנטזיות שלו מתגשמות, ולכן רצוי להכיר במשאלה אך לאו דווקא לממשה בפועל.
אולי ההתמודדות היא לעזור לו לקבל את המציאות המשפחתית שלו- כפי שהיא- יחד עם הכאב על החסר.
