"כשהשמים נפלו מעלינו" – לאבד בן או בת זוג
זה תמיד קורה ביום רגיל לכאורה. שום דבר ביום הזה לא מסמן לך את מה שעומד לבוא. את השבר הגדול שעומד להתרחש בחייך.
שבר, שגם אם ניסית להתכונן אליו הוא תמיד בא בהפתעה גמורה, לופת בגרון עד מחנק, שורף, מכווץ ומפיל- היום בו אהוב / ת חייך מת / ה.
לאהוב, להקשר, לאבד –
מרגע לידתנו אנחנו מחפשים וזקוקים לקשר. תינוק מחפש את אימו במבט, בתנועה, בהפניית הראש ובחיוך. כשהוא גדל הוא מחפש את המשחק איתה, מגע גופה, המילה ואת תחושת השייכות.
במהלך כל החיים נמשיך לחפש את הקשר הזה- הקרוב.
באותו אופן שבו "היינו", עוד לפני שהבנו זאת, עוד לפני שחשבנו, מהרגע שבו נזקקנו לאמא שתטפל בנו- כדי לשרוד.
אבל …ככל שנגדל, ככל שתתפתחנה התובנה והמודעות, ככל שהקשרים הללו יהיו משמעותיים יותר, עמוקים יותר, כך תצטרף לזה אט לאט גם תחושת הפחד. לפעמים זו אפילו אימה.
הפחד לאבד את מי שקרוב כל כך. הפחד מאיך נרגיש אם מישהו כזה יילקח מאיתנו.
"המחיר" של קשר קרוב או העדרו –
לפעמים אני חושבת שזו ה-טרדגיה של המין האנושי אם אפשר לתמצת אותה בפשטות ובכמה שורות בכלל.
שאנחנו תמיד חותרים לקשר אנושי רגשי משמעותי, וככל שהקשר יהיה קרוב יותר כך תגדל התלות שלנו בו ואיתה החרדה מלאבד. אותה חרדה קמאית שאנחנו "לא יכולים" בלי אותו אדם עד כדי רמת ההישרדות. שלנו.
ישנם אנשים שמתגוננים (במודע או שלא במודע) כנגד התחושה הזו ושמים מחסומים, חיצוניים או פנימיים מפני קשר. הם מראש לא נותנים לעצמם להקשר או שהם נקשרים חלקית, כי נראה להם שכך, הם ייפגעו פחות.
אולי זה אפשרי אבל יש לזה מחירים כבדים. כמו: מחיר הבדידות ומחיר האותנטיות. כי איך אפשר שלא להיות בודד אם אין מי שאתה באמת מקרב לעולמך ? ואיך אפשר להרגיש את עצמך כפי שאתה באמת אם לא… דרך קשר ? בדיוק כפי שהתינוק מרגיש "חי" כשהוא רואה ומרגיש עצמו דרך מבטה של האם.
אבל…רובינו לא נמנע מכך. אנחנו "נקפוץ למים" הללו, "המים" של אותו קשר קרוב, ונהיה שם וננסה (אולי ) לא לחשוב יותר מדיי על העתיד ועל הרגע שבו הנורא מכל (אולי) יקרה.
רגע האובדן- "השמיים נופלים"-
ואז הרגע הזה מגיע .
הרבה אנשים מתארים את הרגע שבו נודע להם על האובדן כעל רגע שבו "השמיים נפלו".
ככה פשוט וככה עוצמתי.
"השמיים נפלו" כי מאותו רגע שום דבר כבר אינו כמו שהיה.
הכל מתרסק, מתפזר לחתיכות. העולם שהכרת עד עכשיו אינו כבר אותו עולם יותר. אתה, האדם האבל, מרגיש שאינך אותו אדם יותר. שבריך פרושים בכל מקום ואינך יודע אפילו איך וכיצד אפשר לאסוף אותם.
אנשים שחוו אובדן מספרים על הניגוד בין התחושה שהחיים "בחוץ" ממשיכים לבין התחושה מבפנים ש..איך אפשר? איך העולם נשאר אותו דבר כשהאדם הזה, שאהבנו, איננו פה יותר ? השמש הרי זורחת כמדי יום ביומו ועולם כמנהגו נוהג… אבל …לא בשביל מי שמתאבל.
הרגע שבו השתנו החיים –
הרבה פעמים זוכר המתאבל את הרגע שבו הודיעו לו את הבשורה על המוות כרגע שחולף אח"כ נגד עיניו כבסרט איטי. הרגע שבו ראה את זה קורה, הרגע שבו הסתובב המנעול בדלת ו"הם" נכנסו כדי לספר, הרגע שבו הביט ברופא והבין, הרגע שבו הטלפון צלצל, הרגע שבו מיידית חולפת המחשבה (גם אם לא במודעות מלאה) – ש…זהו, החיים לא יהיו יותר מה שהיו. זה נגמר.
כי החיים ימשיכו אבל אף פעם כבר לא יהיו לא אותו דבר.
תחושת "החמצת העתיד" : מות הפנטזיות –
רבות נכתב על התחושות שמגיעות אח"כ. ההלם, הבכי, הכעס, הריקנות, הבדידות, הצער האינסופי, הזכרונות שמלווים על כל צעד ושעל, המשא ומתן הפנימי עם השאלה "למה זה קרה לי", התהייה איך אפשר להמשיך ולמצוא איזון מחדש ומשמעות גם ללא אותו אדם קרוב.
נדמה לי שרבות נאמר על כל התחושות הללו ופחות על תחושת ההחמצה של העתיד. כי לרוב אנחנו משתמשים במילה "החמצה" לגבי העבר. לגבי אותם רגעים שפספסנו, שלא אמרנו, שלא נפרדנו או שלא מימשנו.
תחושת החמצת העתיד היא התחושה של החמצת כל מה שיבוא, מעכשיו, והיה אמור להיות (בפנטזיה) אילו היה אותו אדם איתנו.
כי מאותו רגע האובדן, בכל רגע, שמח או עצוב חולפת המחשבה הזו והדיסוננס קשה במיוחד דווקא ברגעים השמחים.
הקושי אינו טמון רק בזיכרונות העבר אלא גם בהרגשה שאנחנו יוצרים עכשיו זיכרונות חדשים והוא או היא- אינם חלק מהם.
התחושה שאנחנו מתקדמים בגיל והוא או היא לנצח יישארו בני הגיל שבו נפטרו.
והמקומות הללו מציפים כמעט בכל נקודה.
את / ה איננו / נה כאן לראות את החיוך הראשון של הנכד או לראות את חתונת בתך, את / ה איננו / ה כאן בטיול המשפחתי שעשינו היום, את / ה איננו / ה כאן "סתם" היום בארוחת שישי בערב – איתנו, את / ה איננו / ה כאן ביום ההולדת של אחיך, את / ה איננו /ה כאן…
ואני כל הזמן חושב / ת איך היה אם היית.
את / ה לא תזכה / י לגדול אף פעם, את / ה לא תזכה / י להתרגש יותר, את / ה לא תזכה / י להיות בכל הרגעים שאנחנו ממשיכים להיות בהם- מכוח החיים ו…את / ה לא שם.
החמצה מכופלת: עליו ועלינו –
כי ההחמצה היא החמצה מכופלת.
החמצה, וכאב בצידה, של העתיד של אותו אדם שמת, של המשך חייו, שלא זכה להם, והחמצה של העתיד של מי שנשאר וכואב על עצמו, על זה שהעתיד שלו / ה כבר אינו אותו עתיד בלעדי אותו אדם אהוב שהלך.
לחיות עם הכאב-
הרבה פעמים, בשלב הראשוני, כשהרגשות עדיין חזקים ומציפים שומע המתאבל אמירות מהסביבה שמנסות להאיץ את תהליך האבל. אמירות כמו: "תהיה חזק" , "אתה צריך להמשיך", "תמצא לך הרבה עיסוקים" ועוד. אמירות אלו באות ממקום טוב, שרוצה לעזור, אבל הן בעיקר מעידות על הקושי של הסביבה להתמודד עם האדם האבל.
לא תמיד כדאי להקשיב לאמירות הללו בשלב זה, אלא לקחת את הזמן האישי הנדרש להתאבלות. לא להתנגד לכאב אלא לקבל אותו. הכאב אינו מטביע, גם אם לעיתים נדמה שכן. הכאב הוא בעיקר סימן להיותך בן אנוש ומעיד על כך שהיה לך קשר עמוק לאותו אדם שמת ומשמעות להעדרו.
מנסיוני, כאשר מתמסרים לקשת הרגשות שעולים ומקבלים אותם, אפשר בהמשך להתמסר באותה מידה גם לחיים (שבאמת חזקים מאיתנו).
אולי כך, לאט לאט, גם המקום של האובדן וההחמצה שבצידו מקבל את חלקו יחד עם רגעים שמחים, ששמחתם נובעת מהיותנו נוכחים בהווה, כפי שהוא, ובמלואו.
ההתמודדות: "לחיות בהווה" עם נוכחות מלאה-
בשלב מאוחר יותר בהתמודדות עם האובדן עלינו לפתח בתוכנו את היכולת להיות באמת בהוויה הנוכחית- בהווה.
הרי הכאב מגיע במלוא עוצמתו אם חיים רק את זיכרונות העבר או רק את העתיד, (הפנטזיה על העתיד) – או גם וגם ורוב הזמן.
להיות בהווה, ברגע השמח או העצוב, עם כל המשמעויות שלו, כפי שהוא, "נטו", מאפשר "להמשיך לחיות"- באמת. להרגיש את האהבה והקשר שעדיין קיימים בחיינו, להרגיש שחלק מהחיים מת אך חלק אחר ממשיך, וגם מה שמת …עדיין חי בתוכך באיזשהו אופן ויהיה שם לתמיד.
להאמין, לחיות, לאהוב –
אי אפשר להמנע מבואו של המוות לחיינו כמו שאי אפשר להמנע מהחיים. אי אפשר לחיות באמת, במלוא הכוח, ובתחושת מיצוי החיים אם רק נפחד לאבד. כי במהלך כל החיים נפגוש שוב ושוב מקומות של בריאה והתחלה ומקומות של סוף וחדלון. על הגלים הללו של החיים אולי הכי פשוט זה לשוט. להיות איתם, בקבלה של הירידות ושל העליות, של הסערות ושל המים השקטים.
ולכן, למרות "שהשמיים נפלו" אפשר להמשיך לחיות, להסחף על הגל הזה של "הסוף", כי בעוד יגיע גל אחר של "התחלה" ושוב…חוזר חלילה, בדיוק באותה אינרציה של החיים שלקחה את בן / בת הזוג מאיתנו.
*נכתב בעקבות הסרט "השקט שבאהבה" / פיליפ קלודל– מומלץ לצפייה לכל מי שחווה אובדן
