פרק ב' אחרי גירושין

לפני כמה שנים פגשתי אחד ממכריי לאחר שנפרד מהאקסית שלו. לא, לא האקסית של מה שמכונה פרק א'. ממנה הוא נפרד מזמן ולדבריו, למרות שהיה נשוי לה שנים רבות, הפרידה הייתה קלה לו יחסית, עם תחושה ברורה שזה מה שהיה צריך לעשות ואפילו קודם. הפרידה הנוכחית הייתה מזו המכונה כבר "פרק ב'", שהכיר כשנה לאחר גירושיו והיה איתה מספר שנים.

הוא היה די שבור מהפרידה, עם תחושה קשה שאולי פיספס את אהבת חייו ובהרגשה שאינו יודע עכשיו מה הלאה- פרק ג'? ד'?

אמר שעכשיו, אחרי שניסה בפעם השנייה וגם זה "לא עבד", אולי אין דבר כזה אהבת חיים אחת. אולי אחרי גירושין, כשכבר מעזים לעשות את הקשה מכל ולפרק בית עם משפחה וילדים, כבר קל יותר ללכת מהקשרים הבאים, כי לא רוצים להתפשר על התחושה של אהבה "נטו", שלכאורה אינה תלויה בעוד גורמים ואינה קשורה למטרות משותפות, מסגרות והיבטים כלכליים.

אמר שנדמה לו שהחיים שלנו בנויים פרקים פרקים, אהבות אהבות, ולכל אהבה תקופת הזמן שלה. שכל התפיסה הזו של אהבה אחת עד המוות היא פשוט קלישאה שנס לחה.

אולי הוא דיבר בעיקר מתוך המשבר והאכזבה, אבל מאז מצאתי הרבה מהמשותף באותם אנשים שאני פוגשת, הנמצאים באותו פרק ב' שלאחר גירושין.

זה מתחיל כמובן בפרק א'. אהבנו מאוד, הם אומרים. התחתנו, קנינו בית, שגרת חיים. ילד ועוד ילד ואנחנו כבר לא אותו דבר. פעם היה דיבור אינטימי בינינו, היום זה משק בית שמשתדל לתפקד. משעמם, הכל נע על אותו מסלול. הילדים הם תמצית חיינו, אבל איפה את, איפה אתה, ואיפה הביחד שהיה פעם? לפעמים, הם לא יודעים או זוכרים בכלל למה התחתנו. רצינו כבר משפחה, בית, היינו בגיל המתאים, כולם סביבנו עשו את זה. ידענו שאנחנו לא מאד מתאימים, אבל התאמנו- מספיק.

ואז הם מתגרשים. סיבות רבות יש לגירושין ולא משנה מי בוחר בהם.

אח"כ עוברת שנה, עוברות שנתיים- שלוש.

כולם מלקקים את הפצעים, מי שעזב ומי שנעזב. אבל מסתגלים. היא בכלל לא רוצה אף אחד בינתיים, הוא יוצא לדייטים רק כדי לא להרגיש לבד. היא מגלה בעצמה יכולות, הוא מוצא את עצמו מחדש.
לרוב, אלו שינויים לטובה בסופו של דבר. וככה, כמו שאנחנו היום, הם אומרים, נלך לחפש את פרק ב', שיהיה הרבה יותר טוב.

ואז מגיע פרק ב'.

פרק ב' הרציני. לא כל החוויות בדרך, כשעוד היו מבולבלים ולא יודעים.

בפרק ב' הם כבר אחרים. עם עצמם, עם עברם, עם הגרוש/ה, עם הילדים. הם אהבו בדרך, אהבו אותם, עזבו ונעזבו שוב, זה כבר ממש פחות נורא. עכשיו תורו של פרק ב' שיהיה שונה.

אבל שונה במה?

כל אחד ו"השונה" שלו.

זה שלא התאהב מעולם באמת, עם זיקוקים, מוצא את ההרגשה הזו. אחרת מוצאת את "חבר הנפש" שלה, את האינטימיות העמוקה, פתאום אפשר לדבר באמת ולא רק על הילדים ועל לוגיסטיקת הבית.
בפרק ב' אין מטרות או יעדים. לא חייבים לקנות בית ביחד, גם לא לעשות ילדים. רק אני ואתה ואתה ואני- נטו. כך לפחות זה נדמה, בהתחלה.

אבל אז מגיעה המורכבות ממקום אחר, ולהרבה אנשים היא לא ממש צפויה. הילדים שלו, הילדים שלה, מגורים משותפים- כן או לא, רווקה שרוצה ילדים עם גרוש פלוס שלא בטוח בכך, ועוד ועוד.
ועולות שאלות של התאמה, לכאורה. זה באמת מה שאני רוצה? כי הרי פעם אחת כבר "נכשלנו" או התאכזבנו, ועכשיו איך נדע בוודאות שזה "זה"?

כי יש גם יותר חופש לשאול. זה פרק ב'. הפרק שבו מותר להרגיש, להטיל ספק, להיות אמיתי. לבחור.

ויש ריבים, למרות שלא חשבנו שגם עכשיו זה יקרה. ועם הזמן אפילו התשוקה היא לא אותו דבר וגם הזיקוקים מתפוגגים.

לרגע, יש תחושה ששוב נפתח "הפצע" ההוא, מהנישואין שהסתיימו, ועולה תחושת חוסר אמון, והרגשה ש-אם בחרנו באדם הזה שלצידנו במודע ובשיקול דעת, איך זה ששוב הכל חוזר?

ועכשיו נשאלת השאלה- מה עושים. מפרקים? שוב מפרקים? הרי אין ילדים משותפים בתמונה (לפעמים) ובכלל, הכל יותר "נפרד", אבל שוב?

דעתי היא, שאם לא פתרנו באמת את הנושאים הקשים שלנו- לא של האחר, שאולי צפו כבר בפרק א', לא נפתור אותם גם בפרק ב', ג' או ד'. תמיד אפשר למצוא את האדם היפה, החכם, המושך- יותר. תמיד אפשר למצוא את זה ששוב יצית את תשוקת ההתחלה ואש ההתלהבות.

האתגר הוא לזהות את המקום בו הקונפליקטים הללו ניתנים להידברות ולתקשורת, וגם להיזכר שוב באהבה שהייתה שם- וחיברה.

אם אין אפשרות להידברות- לכו, תמשיכו ל"פרק" הבא. אבל אם אנחנו מצליחים לזכור את התקשורת והאהבה, גם כשקשה, אולי המשימה האמיתית היא דווקא להישאר ולשרוד ביחד, שוב, גם את התקופות הקשות, את אי ההתאמות, את המחלוקות.

כמה קשה לזהות, במיוחד בפרק ב', את המקום שבו אנחנו בורחים מקושי מול עצמנו, לעומת המקום שבו ממש ממש נגמרו האהבה והתקשורת.

לפעמים קשה לנו לוותר על מה שמכונה בפסיכולוגיה- "the golden fantasy". הכמיהה לאהבה ללא תנאים, ללא פשרות, לקבלה מוחלטת של עצמנו, כמו אהבה שילד אמור לקבל מהוריו. לפעמים אנשים שממשיכים בחיפוש מרגישים שדרכו הם בעצם לא מוותרים על הפנטזיה הזו, כי לוותר עליה משמע- להתאבל עליה ולהתמודד עם המציאות, בה אהבה היא דבר יותר מורכב.

את הנושאים האלו כדאי לברר בטיפול. להתבונן מהם ה"פצעים" האישיים שלנו שעולים בתוך קשר, מהן הפנטזיות שאתן אנו מגיעים. לנסות לעשות הפרדה מה שלנו ומה של האחר. האם הקשר שבו אנו נמצאים יכול להתמודד עם מה שעולה, או לא?

אלו מקומות שקשה לפתור לבד ללא עין שמתבוננת מבחוץ. מאוד לא רצוי רק ל"שרוד" את החיים הלאה, ולהמשיכם בתקווה שפשוט יגיע אותו אדם מתאים יותר. אם נעשית אותה התבוננות עצמית, אז הגירושין וגם פרק ב' יכולים להיות הזדמנות לתיקון, לחשיבה מחדש. לידיעה של עצמנו והיכרות מחודשת עם האדם שגדלנו להיות.