"רק אל תתנו לנו עצות"- התמודדות עם שכול ואובדן

לקראת יום הזיכרון הקרב חשבתי על כל אותם אלמנים ואלמנות שפגשתי במהלך השנים בהם אני מנחה קבוצות תמיכה לאלמנים ואלמנות. חשבתי גם על אלו שפגשתי בקליניקה, על הילדים השכולים, על בני הזוג שנשארו לבד, וגם… על האובדנים הפרטיים שלי. ראיתי אותם חולפים לנגד עיניי , פנים, ומילים, ונזכרתי במשפטים המשמעותיים שנחרטו בי סביב ההתמודדות עם השכול.

• המסך השקוף החוצץ בין המתאבל לסביבה

אחת החוויות החזקות בשבילי הייתה ההבנה: שמי שאיבד אדם קרוב מרגיש לפעמים שכמו נוצר כעין " מסך שקוף " בינו לבין סביבתו ואז מתעצמת תחושת הבדידות שגם ככה – גלומה בתוך הסיטואציה. בני משפחה שמתרחקים או שאינם מבינים, חברים שמנסים לעזור אך לא תמיד יודעים איך, כאלו שנעלמים, הערות מהסביבה שאמורות לחזק אך אינן "פוגשות" רגשית את האדם המתאבל , ולפעמים גם התחושה שהאבל אינו לגמרי יודע מה מטרתו ומשמעותו מעכשיו בחיים הללו ללא אותו אדם אהוב שמת.

• העצות שניתנות מהסביבה

אני זוכרת את הכעס והעצב של האבלים על משפטים הנאמרים שוב ושוב כמו: " תהיה חזק " או " יהיה בסדר " או " טוב שלא סבל "

• כל אותם משפטים שמתחילים ב" "את / ה חייב/ ת :

" אתה חייב למצוא לך עכשיו פעילויות נוספות " או " אתה חייב ללכת לחוגים " או " אתה חייב למלא את הזמן" או כל העצות: " אל תישאר בבית לבד " או " זה קורה לכולם בגילך " או " אסור להישבר " או " מקושי תמיד צומחים " אפילו משפטים כואבים יותר וחסרי רגישות ממש כמו: " לא הזמנתי אותך, כי כולם זוגות וחשבתי שלא תהנה " או " י ש לך עכשיו הרבה חופש לעשות כל מה שבא לך מבלי להתחשב באף אחד " או " אולי כדאי שלא תדבר עליו / ה כל כך הרבה ותתרכז בדברים הטובים שקורים " ועוד ועוד.

• כי הדרך לגהנום בהחלט רצופה כוונות טובות

והרבה מהמשפטים הללו נאמרים באמת ובתמים ממקום של רצון לתמוך אבל עם חוסר הבנה מהותי ב "איך לתמוך" . אולי זה קורה כי גם זה שרוצה לתמוך מרגיש איזשהו חוסר אונים וחרדה למול הדבר העצום הזה שהוא המוות ו" האין " וההעדר. אולי כי אנחנו כבני אדם באמת לא יכולים או לא מסוגלים להתמודד עם כאב כה גדול שמביא איתו השכול. אולי כי תמיד קל יותר לדבר על איזושהי עשייה מאשר לשהות בכאב של האחר כמו גם בשלנו.

• מהי התמיכה הרצויה?

כי בדרך כלל המילים הכי מדברות הן המילים הכי פשוטות. והתמיכה שהכי עוזרת היא זו הבסיסית והאנושית. האדם האבל רוצה בדרך כלל, מאלו שקרובים לו, שפשוט יקשיבו לו, שיהיו אמפתיים, שישהו איתו בכאבו, ושיביעו את זה בהבנה, או במבט עין. והוא בוודאי לא רוצה שיתרחקו ממנו דווקא עכשיו. הוא רוצה שידעו שהם באמת עוזרים לו רק מעצם ההקשבה וההבנה ושאינם צריכים לספק לו איזו אמירה משמעותית מעבר לזה. הוא לא רוצה שיאיצו בו "כבר לצאת מזה" הוא לא רוצה שייעצו לו או יאמרו לו מה לעשות, כי הוא חשב על כל הדברים הללו כבר לבד. הוא רוצה שיאפשרו לו להרגיש, ושיחבקו אותו, ושיציעו לו להיות בחברה, סתם להיות, או שיזמינו אותו לבילוי שבו אפילו ידברו גם על דברים אחרים, או יצחקו אבל מבלי שיהיה "חייב" לעשות זאת אלא פשוט כי גם זה קורה לפעמים. ומסביבתו הרחוקה יותר הוא אינו רוצה רחמים אבל הוא כן רוצה חמלה. הוא רוצה שיזכרו שהוא לא רק אדם שכול אלא גם אדם. שמותר לו לפעמים ,לפסקי זמן , גם לבלות, ליהנות, להתעסק במה שמעניין אותו שאינו קשור לאובדן. הוא ממש לא רוצה שיזכירו לו להיות חזק כי הוא מנסה לעשות זאת כל יום ביומו ומרגע שנפקחו עיניו בבוקר. הוא רוצה שידעו שאם יש לו שאלות או התייעצויות בכל נושא שהוא בעקבות האובדן , הוא ישאל מתי שמתאים לו את מי שמתאים לו ושחשוב רק לשדר לו שכשירצה אז יש מי שמוכן לשמוע. הוא רוצה שידעו שהוא איפשהו עדיין חי עם המת בתוכו ואולי לתמיד ולפעמים הוא מרגיש : יותר "חי" ולפעמים הוא מרגיש כמו "מת בחיים" ואף אחד לא באמת יוכל "להוציא אותו מזה" ולעזור לו "להשלים" עם זה …אבל כן אפשר ללוותו בדרך הזו עם הרבה חום רגישות פתיחות והקשבה.