התמודדות עם פרידה
הרבה אנשים מגיעים לטיפול עקב פרידות. פרידות מבן/בת זוג, חבר קרוב, הורה שנפטר, לפעמים אפילו ממקום עבודה משמעותי, מתקופת חיים, ממה שהיו פעם ועכשיו הם כבר לא.
לפעמים אני חושבת האם יש דבר כזה שנקרא "פרידה טובה". האם אפשר להפרד בכלל "יפה" ממשהו? ממישהו?
ומה זה אומר להפרד כך?
אף אחד לא אוהב להפרד. רובינו אפילו שונאים. לא פגשתי אפילו אדם אחד שהמילה "פרידה" מעוררת בו רק אסוציאציות חיוביות או שמחה. גם אם הפרידה נעשית מרצון, מסיבות טובות, מהחלטה ללכת למקום טוב יותר גם אז אנחנו משאירים מאחרינו תקופה, פיסת חיים, חלק מעצמינו.
על אחת כמה וכמה פרידה שמגיעה פתאום, כשבן זוג עוזב אותנו או נפטר.
יש אנשים שיודעים אולי "איך" להפרד, אבל הם מעטים. לכן בטיפול כשמסיימים אותו ועורכים פרידה היא נעשית על פני מספר מפגשים תחומים בזמן לפעמים אפילו על פני מספר חודשים. לעיתים פרידה כזו היא באמת מעין "חוויה מתקנת" לפרידות אחרות שלא היו כאלו. פרידה כזו מאפשרת גם למטפל וגם למטופל לומר דברים. לתת משמעות לתקופה שעברו ביחד, לסכם. פרידה לפעמים מאיצה תהליכים. הידיעה שהזמן קצוב מאפשרת לעשות פתאום את מה שהיה נראה עד אז בלתי אפשרי, ללכת דווקא עוד כמה צעדים קדימה מתוך ההרגשה שעכשיו זה הזמן, שאין מחר.
פרידה כזו מאפשרת לנו לדעת את עצמינו יותר. להכיר את עצמינו יותר טוב. להרגיש מה היינו בשביל האחר ומה הוא היה בשבילנו.
אבל בחיים ולא בטיפול זה שונה.
בחיים אנשים נפרדים בדרכים שונות. יש את אלו שנעלמים פתאום. יש את אלו שלא נעלמים פיזית אבל רגשית לא ניתן לדבר איתם, הם כבר הלכו. יש את אלו שבכלל לא ממש נפרדים ומושכים עוד ועוד את הזמן. יש את אלו שאיכשהו יוצרים מצב של כעס או ריב כי אז אולי זה יותר קל, להגיד שלום. יש את אלו שלכאורה כן נפרדים. הם פשוט באים ואומרים שלום אבל בעצם ללא שום תוכן או משמעות. יש אנשים שנראה שפרידה אינה נוגעת בהם כלל, הם ממשיכים בחיים בשגרה כאילו כלום לא קרה אולם בהמשך הכל יצוף פתאום.
אלמנים ואלמנות מספרים שגם שידעו שבן הזוג חולה במחלה קשה במשך חודשים בהם טיפלו בו במסירות וליוו אותו למעשה אל מותו, גם אז ואפילו אחרי שנים של קשר, הם לא יכלו לדבר ביניהם על המילה הזו: "פרידה".
ורק אחרי המוות צף הכל. כל השאלות, כל האמירות שרצו לומר ולא הצליחו, כל הדברים שרצו לשמוע ולא זכו.
אז, איך בכל זאת אפשר להפרד "נכון"?
אולי אי אפשר ממש ועד הסוף. אולי תמיד ישאר משהו לא פתור, לא מעובד ולא סגור. אבל הדרך להפרד היא בכל זאת דרך דיאלוג. דיאלוג אותנטי, אמיתי, דיאלוג כזה שיאפשר לשני הצדדים לבטא את עצמם על הכל.
אנשים שחוו קשר רע ברובו אכן יתאבלו פחות או יותר נכון יעברו מהר יותר הלאה וישכחו. אבל גם אלו שחוו קשר שרובו היה טוב ואוהב יתאבלו פחות, באופן אחר. הסיבה לכך היא שאלו שחוו את הקשר הטוב בעיקרו פשוט זכו לסגור דברים גם אם לא היו מודעים לכך כי נותרו פחות שאלות, תהיות או אשמות. ידוע היום שדווקא אנשים שהיו בקשר מורכב, אמביוולנטי, טעון, דווקא הם יתאבלו יותר זמן בגלל שהחוויה נותרה בעצם בלתי פתורה.
ולכן חשוב הדיאלוג שיאפשר איזו סגירה. דיאלוג שבו נוכל לומר דברים שאולי דווקא ביום יום לא נאמרים. אולי מילים של אהבה, או חיבה. אם כבר אין אהבה אז מילים של משמעות, מילים שנותנות ערך לאותו אדם שהיה שם איתנו. למה שהוא היה שם בשבילנו בעבר.
חשוב לא לפחד לבטא רגשות מכל סוג שהוא. לא לפחד לבטא כעס. לתת לו להעלות כי פרידות הרבה פעמים מעוררות כעס. גם אם הכעס נראה "לא הגיוני" כמו בפרידה עקב מחלה קשה. כי "למה חלית והשארת אותי לבד?"
גם במצב של גירושין או פרידה מבן זוג יש לזה ערך. בכל זאת מדובר באדם שהיה שם תקופה ארוכה הכי קרוב, הכי יודע, הכי מכיר.
לא לפחד לדבר על תחושות של אכזבה החמצה או חווית כשלון. כי זה נמצא שם בין אם נדבר על זה וביען אם לא ולכן חשוב לדבר.
אנשים זוכרים אח"כ פרידות במשך שנים. כל מילה כל תנועת גוף, טון ותחושה.
ומה אם בכל זאת זה לא התאפשר? מה אם הפרידה באמת הייתה פתאומית או כזו שבה לא הייתה אפשרות לדבר על זה או לעבד? במצב כזה נותרת "עבודה" לא פשוטה. עבודה של עיבוד ואז אין ברירה אלא לעשות אותה עם עצמינו או עם מטפל/ת.
העבודה הזו היא דרך.
דרך שבה נזכרים בכל מה שהיה ומספרים את זה, לפעמים שוב ושוב כי כך, דרך הסיפור שלנו לעצמינו או למטפל/ת על מה שהיה אנחנו אלו שנותנים לו עכשיו משמעות ללא זה שנפרד מאיתנו.
זוהי דרך שבה אפשר לבכות, לכעוס, לצחוק, לחשוב, להרגיש,להתרפק, לנסות לסגור את מה שנותר פתוח, כואב או לא פתור. ההדהוד הזה של עצמינו דרך הדיבור על הכל, על כל הרגעים הטובים, הקשים, הקטנים והגדולים הוא בסופו של דבר משחרר.
השחרור אף פעם אינו "מוחלט". אי אפשר להשתחרר באמת ממי שהיה משמעותי וגם לא צריך לשאוף לכך. הנסיון להשתחרר באופן מוחלט הוא נסיון עקר וסופו דווקא כאב רב יותר, ניתוק מחלק מעצמינו, הכחשה. חשוב דווקא לקבל שתמיד נשאר בנו חלק מאותו אדם והוא ממשיך ללכת איתנו. ככה הוא גם חי את עצמו איכשהו בתוכנו אבל חי שם אחרת. יותר בשקט, יותר בשלווה, יותר סגור. על מקומו. בשלום.
ואולי…אולי … זאת פרידה "טובה".
